הברוזון המכוער והאף שלי

בבית הספר היסודי האף שלי נשבר. הרופא שניסה להחזיר אותו למקום (בלי הרדמה!) לא עשה עבודה טובה. נשארתי איתו ככה. היו אנשים שדאגו לשאול למה אני לא עושה ניתוח פלסטי, ולהזכיר לי, שהאף שלי ארוך ומכוער, עד שבסוף האמנתי לזה. שנים אחר כך, השלמתי איתו, זה מה יש ועם זה ננצח. אני כבר לא חושבת על זה, אני כבר לא רואה אותו ״מקלקל״ כל תמונה שאני מופיעה בה, זה לא מעסיק אותי בכלל.

אני חושבת שכולנו מרגישים באיזשהו שלב, כמו הברווזון המכוער או גורמים למישהו אחר להרגיש כזה.
אנחנו צריכים לשים לב למה שאנחנו אומרים לאנשים סביבנו, גם אם זה בצחוק. לפעמים אלה אנשים שאנחנו מאד אוהבים (הילדים שלנו, חברים טובים שלנו). כשאנחנו צוחקים ״עם״ מישהו על הגובה שלו, על המשקל שלו או על אורך האף שלו, כדאי שנזכור שזה יכול לגרום לו להסתובב שנים בתחושה שמשהו אצלו פגום, מכוער או לא ראוי.

הברבורון בבושי פארק לא היה דומה לאפרוחי הברווזים ששטו בבריכה וגם לא לאימא שלו, אבל אופק ואני חשבנו שהוא חמוד להפליא. בדיוק כמו שהוא.