לידה טבעית – אור וחושך

בחודשים האחרונים הצטרפתי לחוג ספוקן וורד . ספוקן וורד או כמו שהיא נקראת בעברית שירה מדוברת, היא שירה הכתובה בדרך כלל במשלב נמוך יותר, קרובה יותר לשפת הדיבור ומבוצעת לרוב על ידי הכותב. את השיר הזה כתבתי כשנתבקשתי לכתוב משהו לכבוד חנוכה/על חושך ואור. בפעם הראשונה שהקראתי אותו בפני בן זוגי פרצתי בבכי ולא הצלחתי לסיים את הקריאה. היו שם הרבה מילים על חוויה מאד עמוקה ופצע ישן שלא הגליד לחלוטין ומעט מאד מילים על חנוכה.

חברה טובה שהקראתי לה, אמרה לי שטופת דמעות שאני חייבת לעשות עם זה משהו, שיש נשים שממש צריכות לשמוע את זה.  לא היה קל לחשוף, אבל הבנתי שזה כנראה לא נכתב סתם, הנה זה לפניכם…

זו הייתה לידה מורכבת פיזית ורגשית שהותירה אותי שבר כלי (בתחושת כישלון ועם דלקת מפרקים זמנית שהתפתחה בעקבות מה שהגוף עבר בלידה). הנחמה הגדולה הייתה אורי, התינוקת המופלאה, השקטה, החייכנית, והקסומה שמילאה אותי באהבה ובכוחות להתגבר.
לקח לי שנים לעכל ולעבד את מה שקרה שם ב44-+ השעות ההזויות שעברנו שלומי, אימא שלי ואני בחדר אחד, ללא חלונות, בלי לדעת מה השעה, באפיסת כוחות, בתחושה שזה נמשך נצח.

לעתים בתחום הרפואה הטבעית, עושים כזו אידאליזציה ללידה טבעית שגובלת בעיני כמעט בפשע. שוכחים לפעמים שבעבר לידות טבעיות הסתיימו עם 50% תמותת תינוקות ולא מעט נשים שלא שרדו.
הסגידה הזו ללידה הטבעית המושלמת, המסר שלידה אמיתית, יכולה להתרחש רק ככה, גורמת לכל כך הרבה נשים לחוש כישלון, אכזבה ותסכול באחד הרגעים החשובים, המשמעותיים והיפים ביותר בחיים שלהן.
מדהים איך לפעמים בשביל שקומץ נשים ירגישו את פסגת המימוש הנשי, דופקים להמוני נשים שלא עומדות בקריטריונים את הדמוי העצמי בכל כך הרבה תחומים: לידה, משקל ומבנה גוף, הורות, מקצוע וכו׳

הספוקן הזה מוקדש לכל הנשים שקיוו ללידה אחרת מזו שלה זכו. קיסרי, עם או בלי אפידורל, לידה שקטה, לידת ואקום, במונית, באמבולנס, בבית, בבית חולים, לידת מלקחיים, לידה מוקדמת או מאוחרת, עם זירוז בלי זירוז,… כולנו נשיות צרופה וראויות אחת אחת! וכל לידה היא לידה אמיתית וכל ולד הוא תינוק אמיתי!

איזה כיף זה לידה טבעית / הילה אפללו

איזה כיף זה לידה טבעית
כמו של פעם בכריעה, בריקוד, במים
את מתחברת לאינסטינקטים של הגוף, 
מתמסרת לכל כאב, לכל אווצ׳ ואייה
אם את שואגת כמו משוגעת זה סימן שאת חיה

את שותפה, את בתנועה את בשליטה, את אקטיבית
את לא מוטלת על הגב כמו שק תפוחי אדמה,
פרוסה, פרוצה, פתוחה לעיני כל, את לא פאסיבית
את מביאה את כולך לידי ביטוי, את זורחת
את מרגישה כל שניה וכל כיווץ, את כל כך נוכחת.

איזה כיף זה לידה טבעית, עם מסג׳, ריח של ספא ונרות
במקום אור בוהק, קר ומסנוור של מנורות.
לידה אינטימית כזו מחבקת בלתי נשכחת
לידה מושלמת כזו מוצלחת

ואת כל כך רוצה, כל כך מתחברת,
זה כואב למות אבל את מתגברת
את נתלית על הבן זוג, על הכדור, מהוילון ככה את בוחרת
זה מתארך ומתארך שעה ועוד שעה, אבל את לא נשברת

המיילדת כבר לוחצת עלייך לקבל אפידורל אבל את לא מוותרת
כי לימדו אותך שבלידה טבעית מופרש אוקסיטוצין, הורמון האהבה
שמכווץ את הרחם ומקדם את הלידה
ואם את תוותרי, את תפסידי את החוויה הנשית האולטימטיבית
הראויה כל כך לסגידה

עוד קצת זה יקרה ואת תרגישי את כל מה שהבטיחו
את העוצמה הנשית שלך, את הלידה האורגזמתית, הפיסגה
אבל הקצת הזה מתארך את מותשת מוצפת כולך בדמעות
הכאב לא מפסיק לרגע וכבר עברו 24 שעות

לאפידורל שוב מסרבת כיאה ליולדת מעורבת וכואבת וכואבת
אז עוד פיטוצין, פוסקת הרופאה בהחלטיות צורבת
והצירים מתגברים ומה שהיה חלום הופך לבלהות, מול עיניים משתהות
ואת בקושי נושמת, אבל עדיין מדמיינת את התקווה הגדולה מתגשמת.

איזה כיף זה לידה טבעית, ככה כמו שתמיד היה
להתחבר לנשיות האוניברסלית הקדמונית, לחוויה
איזה כיף זה לידה טבעית, שכולם יגידו לך שאת אלופה
שיש לך כוחות סבל על אנושיים שאת נשיות צרופה

שזה מדהים לראות אישה שמחוברת כל כך לגופה
ואת תרגישי את העוצמה הזו ואת הבטחון המזוכך
אם עמדת בלידה טבעית כבר שום דבר לא ישבור אותך

ואת מתפתלת, מתכווצת, אחרי כל כך הרבה שעות את כבר לא יכולה לעמוד
ואף אחד מסביב לא מבין איך את מתעקשת עוד
ועוד

ואת כבר שבר כלי ממשיכה להתעקש
כי ככה לידה אמיתית אמורה להתרחש
ואת נטורופתית ואת טבעית כזו וזה הכי מתבקש
אבל אף אחד לא הכין אותך לכמה שזה מתבחבש
ומניין השעות כבר נקב 36

והרופא מאיים שאם לא תקחי אפידורל לא יהיה לך כוח ללדת
ותמצאי את עצמך שוב בניתוח קיסרי ממנו את כל כך סולדת
ואת לא יכולה לשכב כי הצירים בלתי סבירים
ובכלל לא זוהרים ואת לא עוצמתית ואת לא אלופה
שמחוברת לגופה ומתחילה לשקול ברצינות את החלופה

ואת כבר לא תהיי טבעית כמו כל המלכות
ומאותו הרגע את לא מצליחה להפסיק לבכות.
לבכות את אלפי הצירים, את הכאב המיותר,
ואת החלום שנשבר.
והם אותך מחבקים ומנסים מילים מרגיעות
וכבר נקבו 40 שעות.

ואת שוכבת מובסת בתחושה
שנכשלת בלהיות אישה
כנועה על הגב
כל רגל פסוקה לכל צד 
עם משאבת האפידורל ביד

ואת מרגישה כל ציר אבל לא כואבת עוד
ועכשיו כשהכל רפוי פתאום הצנרת מתחילה לעבוד
ואת מביטה בעיניים כלות במילדת
והיא מעמעמת אורות ומניחה ראי
כדי שאם את כבר לא מרגישה כמעט כלום, אז לפחות תראי
ואת נושמת ולוחצת ואז זה קורה

והחדר חשוך והיא מיד יונקת
ורמת הורמון האהבה בחדות מזנקת
והיא קטנה, ויפה, ושקטה ומתרפקת
ואחרי כל זה אני אותה סוף סוף חובקת
והיא רכה וטהורה והיא כל מה שחשוב
אני רגע מרחפת מאושר ועוד מעט אשוב

״את יודעת, היום זה יום מיוחד״ הוא אומר
תוך כדי שהוא בודק ותופר
ואני מערסלת את המתוקה, כולי מרוטה, מחוקה
״אין לי מושג״, אני עונה, ״בימים האחרונים הייתי קצת עסוקה״
היום, הוא אומר, זה נר ראשון של חנוכה.

וככה לפני 14 שנים אורי הגיעה בנר ראשון של חנוכה וכל כולה אור,
ועכשיו אני מחכה באופן טבעי ובלי אפידורל לצערי, שגיל ההתבגרות יעבור!