הברוזון המכוער והאף שלי

היום יצאתי עם אופק לרכיבה בפארק האהוב שלנו. היה מזג אוויר נפלא, השמש ליטפה. החלטנו לרדת לבריכת הברבורים כדי לראות אם בקעו כבר האפרוחים. לפני שנתיים היו 9!! השנה גילינו שבקע/שרד רק אחד.

לא יכולתי שלא לחשוב על הסיפור המוכר ״הברווזון המכוער״.
בוקעים להם בחווה, 3 אפרוחי ברווזים צהובים וחמודים וברבורון אחד אפור, גדול ובעיקר שונה. חיות החווה וגם אחיו הברווזים, ראו בעיקר את השוני שלו, וסרבו לקבל אותו, קראו לו מכוער ולעגו לו. אבל הכי נורא היה שהוא היה משוכנע מעל לכל ספק שהוא מכוער ולא ראוי, כי זה מה שהוא שמע כל הזמן.

בבית הספר היסודי האף שלי נשבר. הרופא שניסה להחזיר אותו למקום (בלי הרדמה!) לא עשה עבודה טובה. נשארתי איתו ככה. היו אנשים שדאגו לשאול למה אני לא עושה ניתוח פלסטי, ולהזכיר לי, שהאף שלי ארוך ומכוער, עד שבסוף האמנתי לזה. שנים אחר כך, השלמתי איתו, זה מה יש ועם זה ננצח. אני כבר לא חושבת על זה, אני כבר לא רואה אותו ״מקלקל״ כל תמונה שאני מופיעה בה, זה לא מעסיק אותי בכלל.

אני חושבת שכולנו מרגישים באיזשהו שלב, כמו הברווזון המכוער או גורמים למישהו אחר להרגיש כזה.
אנחנו צריכים לשים לב למה שאנחנו אומרים לאנשים סביבנו, גם אם זה בצחוק. לפעמים אלה אנשים שאנחנו מאד אוהבים (הילדים שלנו, חברים טובים שלנו). כשאנחנו צוחקים ״עם״ מישהו על הגובה שלו, על המשקל שלו או על אורך האף שלו, כדאי שנזכור שזה יכול לגרום לו להסתובב שנים בתחושה שמשהו אצלו פגום, מכוער או לא ראוי.

הברבורון בבושי פארק לא היה דומה לאפרוחי הברווזים ששטו בבריכה וגם לא לאימא שלו, אבל אופק ואני חשבנו שהוא חמוד להפליא. בדיוק כמו שהוא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.