הַמַּתָּנָה של חוסר הוודאות

השבוע נפתחה סדנה חדשה של ״התחברות-תזונת הניקוי האדומה״. וואו כמה שאני אוהבת את הסדנה הזו. התהליכים שהאנשים עוברים מרגשים אותי עד הקצוות, בכל פעם מחדש.  כבר הייתה הרשמה יפה ועוד כמה מתעניינים שהתקשו להחליט ואז יומיים לפני שהסדנה הייתה אמורה להתחיל היו המון ביטולים. זוג אחד החליט שהם טסים ליוון ועוד 3 חברות שחיכו לעשות את התהליך יחד, ביטלו כי אחת מהן חלתה בקורונה והשתיים האחרות נכנסו לבידוד.

זהו נשארנו מעט יחסית, התבאסתי. שקלתי לבטל או לדחות את הסדנה, אבל הקבוצה הקטנה שנשארה ביקשה להתחיל בכל זאת וכך היה. התחלנו.
זה לא יהיה אותו הדבר, אבל זה יהיה בדיוק מה שזה עם כל היתרונות (המון תשומת לב אישית) והחסרונות (פחות תמיכה קבוצתית) וכל אחת תיקח מהתהליך את מה שהיא יכולה או רוצה. פעם זה היה מאד מתסכל אותי ומשפיע על מצב הרוח. הפעם, נשמתי, חיבקתי את המציאות ואת הנשים שבחרו לעשות את התהליך, האמנתי בכל ליבי שכך זה אמור להיות ושהכל לטובתי גם אם אני לא מצליחה לראות את זה עכשיו והמשכתי הלאה.

הקורונה הביאה איתה הרבה שינויים לחיים שלנו וגם כמה שיעורים חשובים ומתנות. אני חושבת שאחד השיעורים המשמעותיים ביותר הוא ״איך חיים בחוסר ודאות?״ איך מתכננים מתוך ידיעה שדברים עלולים להשתבש ויש סיכוי סביר שנצטרך להיות יצירתיים, להתפשר, לחכות בסבלנות או פשוט לשחרר ולהמשיך הלאה. בכל רגע נתון מישהו יכול לחלות או להיכנס לבידוד, בכל רגע ההנחיות של משרד הבריאות עלולות להשתנות.

אחרי שלוש וחצי שנים באירלנד, חזרנו לפני חודשיים לישראל וחיכינו לחגוג סוף סוף את בת המצווה של הבת שלנו אחרי כל כך הרבה דחיות (עוד מעט בת 14), ולחגוג את החגים עם המשפחה שלא ראינו כבר שנתיים.
קבענו מועד למסיבת ה״פוסט בר מצווה״/ ״רבע ל 14״ שלה ואז יומיים לפני האירוע, בן הדוד שלה חלה בקורונה, האחיות שלו נכנסו לבידוד ונאלצנו לדחות שוב. גם את ראש השנה נאלצנו לחגוג בבית בשריגים בנפרד מהמשפחה, כי אחת הילדות בהסעה לבית הספר הייתה חיובית לקורונה, כל הילדים באוטובוס נכנסו לבידוד יום לפני החג וכל המשפחות שלהם חגגו לבד.

זה היה מאד מאכזב! אבל אחרי שנתנו מקום לתסכול ולכעס, שחררנו והמשכנו הלאה. כי ככה זה. פעם זה היה יכול להעיק ולהוריד את מצב הרוח לזמן ממושך, אבל בימי קורונה התכניות משתבשות לעתים כל כך קרובות שאם אנחנו לא רוצים להסתובב באופן קבוע בתחושות צער, כעס, אכזבה ותסכול, אז אנחנו חייבים ללמוד לשחרר מהר ולעבור הלאה.

כולנו למדנו לשמור בתודעה שלנו את האפשרות שדברים ישתנו ברגע האחרון, זה כבר חלק מהקיום היום יומי שלנו. הציפיה וההכרה שיתכנו שינויים של הרגע האחרון מיצרים אצלנו עמידות. אנחנו מוכנים יותר לאפשרות ולכן כשהיא הופכת למציאות, אנחנו לא מושפעים ממנה ברמה הרגשית כפי שהיינו אולי מושפעים בעבר. אנחנו ״נופלים״ פחות ומתאוששים הרבה יותר מהר. זה לא שלא קרו מקרים כאלה בעבר , וזה לא שהחיים היו וודאיים וחסינים מפני שינויים לפני תקופת הקורונה, ממש לא! השינויים בתכניות אמנם קרו בתדירות נמוכה יותר, אבל כשזה קרה זה גבה מאיתנו מחיר רגשי/נפשי הרבה יותר גבוה ממה שזה גובה מאיתנו היום.

העובדה שאנחנו מוכנים מראש לאפשרות שנעמוד חסרי אונים מול החלטות הממשלה או מול הידבקות בקורונה או חשיפה לחולה מאומת שישנו באחת את כל התוכניות שלנו, מחזקת את החוסן הנפשי שלנו. אנחנו מזמינים כרטיס טיסה ודואגים לביטוח ביטול, אנחנו קובעים להיפגש עם חברים אבל מסייגים ״בהנחה שכולם יהיו בריאים וכלום לא ישתבש״, ״אני נרשמת לקורס, בהנחה שהוא יפתח״ וכו׳. עצם העובדה שאנחנו מוכנים לכך מראש והעובדה שחווינו הרבה שינויים חוזרים ונשנים של התוכניות, הפכנו מוכנים לכך נפשית יותר ויותר. אנחנו מצליחים להתרומם מהתחושות הקשות מהר יותר ובזמן קצר יותר.
הבת שלי נאלצה לדחות את בת המצווה שלה שוב ושוב במשך כמעט שנתיים, בגלל מצב שאינו תלוי בה וחשה תסכול וחוסר אונים מול הסיטואציה, אבל היום היא מתמודדת טוב יותר עם מצבים בהם היא נאלצת להיכנס לבידוד, לבטל מפגש עם חברות או לא יכולה להגיע למסיבה או אירוע בגלל המצב. היא יודעת שזה מייצר תחושות קשות ולא נעימות, אבל היא גם יודעת שזה עובר ושהחיים ממשיכים, ושאם היא ״תתאבל״ הרבה זמן או פחות זמן על הציפיות שהתרסקו, זה לא ישנה את התוצאה. 

בחיים שלנו אין באמת ודאות, לא הייתה ודאות לפני הקורונה וגם לא תהיה ודאות אחרי שהיא תעלם מהעולם. כולנו חיינו באשליה של ודאות ושליטה, הקורונה רק חידדה והדגישה כמה זה שביר. בשנתיים האחרונות כולנו עוברים פה שיעור מאד משמעותי באיך לחיות בחוסר ודאות ומחזקים את היכולת הרגשית והנפשית שלנו להתמודד עם שינויים. ברגע שנלמד לשחרר, להיות גמישים, להבין שבמקרים רבים אין לנו באמת שליטה על מה שקורה, יהיה לנו קל יותר לקבל שינויים בתכניות, להיות יצירתיים, להתמקד בפתרון במקום בבעיה, לשמור על אופטימיות, להתמסר למצב החדש ולהתקדם.

אז הסדנה שלי לא יצאה לפועל בדיוק כפי שתכננתי, והקבוצה קטנה מהרגיל. אבל היום קל לי יותר לשחרר, להאמין שזה לטובה ולהמשיך הלאה בחיוך 🙂