לא מושלמת – שְׂמֵחָה!

כשהעלתי בשבוע שעבר תמונות מהחופשה שלנו לפייסבוק, קיבלתי הרבה תגובות על הגוף שלי: ״גוף מושלם״, ״פיגוז״, ״הורסת״, ״פצצה״ ועם כל מחמאה שקיבלתי התכווצתי יותר ויותר. הרגשתי רע. מי שמכיר אותי יודע שאני נוהגת להעלות לפייסבוק את הדברים הפחות טובים כמו שאני מעלה את הדברים היותר טובים, כי כאלה הם החיים, מגוונים, השאלה היא במה בוחרים להתמקד. 

שנים שאני מלמדת ומקדמת דימוי גוף חיובי ואהבה עצמית, מטפלת בנשים שנמאס להן מדיאטות ומהרצון להתאים את עצמן לתרבות הרזון ואז אני מעלה תמונה שלי עם ביקיני לרשת ומחרבנת על כל מה שאני מאמינה. כן, נועם הבת שלי צילמה אותי לפחות 20 תמונות בים, כשעשיתי יוגה ובכלל, וכן, בחרתי את התמונה המחמיאה ביותר, בזוית הטובה ביותר שבה אני נראית ״פיגוז״ ובלי לחשוב יותר מדי העלתי אותה לרשת.

אני מנהלת שיחות תכופות עם המתבגרות שלי על דימוי גוף, על האשליה שמספקות הרשתות החברתיות, על התמונות המרוטשות וה״מושלמות״ שאנשים מעלים וגורמים לנו לא פעם להרגיש פחות, להרגיש לא מספיק, להרגיש רע עם איך שאנחנו נראים. כל כך הרבה אומללות, בושה וצער נגרמים לנו כשאנחנו משווים את עצמנו לתמונות ה״מושלמות״ של אנשים אחרים. תמונות שלא משקפות את המציאות, מציגות שלמות מזוייפת ומסתירות בכל מיני אמצעים ״פגמים״ שעלולים לפגוע בשלמות הזו. כשאנחנו מסתכלים על התמונות אנחנו נוטים להאמין שה״פגמים״ האלה שמצויים אצלנו (סימני מתיחה, שומן, חצ׳קונים, כתמים וכו׳), לא קיימים אצלהם, שהם מושלמים ואנחנו לא וזה כמובן רחוק מהאמת.

הדבר הכי נורא הוא, שככל שאנחנו מעלים תמונה מוצלחת יותר ו״מושלמת״ יותר, אנחנו מתביישים יותר, מסתירים יותר וסובלים יותר. מטופלת סיפרה לי שאחרי שהעלתה במשך תקופה, תמונות מוצלחות במיוחד לאינסטגרם, היא נמנעה ללכת למסיבת בריכה של חברה מאד טובה שלה, כדי שלא יגלו איך הגוף שלה נראה באמת. היא ויתרה על מפגש חברתי משמח, בגלל שהתביישה ב״פגמים״, שלה ורצתה להמשיך להסתיר אותם כדי לא לקלקל את הדמות הציבורית שבנתה לעצמה ברשת. ככל שאנחנו בונים תדמית ״מושלמת״ יותר, ברשתות החברתיות, ההתמודדות עם המציאות הופכת מאיימת יותר, וגורמת לנו להימנע יותר ויותר ממפגשים חברתיים או ממצבים בהם האמת לגבי המראה החיצוני שלנו עלולה להתגלות. אני פגשתי לא מעט בני נוער ומבוגרים שלא הלכו לים או לבריכה קיץ שלם, למרות שמאד רצו, רק בגלל שהתביישו בגוף שלהם.

אז בחרתי והעלתי את התמונה הכי גרועה שלי שצולמה בחופשה, בתנוחה שאין סיכוי לצאת בה טוב, בזוית הכי לא מחמיאה שמבליטה את כל מה שניסיתי במשך שנים להסתיר. אני בת 46, אחרי 3 לידות, אחת מהן בקיסרי, וכמו לרוב הנשים בגילי יש לי פאוץ׳ מובנה. בילד אין. אני אוכלת בריא, אני הולכת, רצה ועושה הרבה יוגה ועדיין יש לי בטן. והיא לא ״פיגוז״ והיא לא ״מושלמת״ והיא גם לא הולכת לשום מקום. אבל היא שלי, היא חלק ממני וכדי ללמוד לאהוב את עצמי, הייתי צריכה ללמוד לאהוב גם אותה, או לפחות להפסיק לשנוא. 

אז אין לי גוף מושלם, עכשיו כל העולם יודע את זה! לרוב הנשים שאתם רואים ברשת בזויות הכי מחמיאות שלהן, אין גוף מושלם, יש להן סימני מתיחה או צלוליט, שומן, קמטים, כתמים וצלקות שהן טורחות להסתיר. אני רוצה להפסיק להסתיר, להפסיק ליפות ולשדרג, אני רוצה להפסיק לרדוף אחרי מצג השווא הזה של השלמות ואני בוחרת להפסיק להאמין לשקר הזה! אני רוצה לדאוג לבריאות שלי, לחבק את חוסר השלמות שלי ולהנות ממה שיש, החיים שלנו הם מה שאנחנו בוחרים שהם יהיו ואני בוחרת לחגוג את החיים שלי ואת הגוף שלי. אני בוחרת לחגוג את הגוף שלי כשאני עולה במשקל, כשאני יורדת במשקל, כשאני לבנה וכשאני משתזפת, כשאני מזדקנת וכו׳. אני רוצה שכל יום בחיים שלי יהיה חגיגה ואני לא רוצה לתת לאף תמונה ברשתות החברתיות, במגזינים ובלוחות המודעות לקלקל לי את זה!

לא היה קל לקבל את מה שיש, ככה את כל החבילה. אבל זה כל כך מתגמל. להחליט שלא איכפת לי מה אנשים חושבים עלי או על הגוף שלי, ולבחור לחגוג את מי שאני, היה אקט של שחרור. אחרי הפעם הראשונה שהעזתי, גיליתי שהשמיים לא נפלו, וככל שאני עושה את זה יותר אני מגלה שאיך שאני מתייחסת לעצמי, ככה אנשים מתייחסים אלי. כשאין לי בעיה עם איך שאני נראית, ועם מה אחרים חושבים עלי, אף אחד לא יכול להעליב אותי או לגרום לי להרגיש רע עם עצמי.

ההשלמה הזו ההחלטה לחגוג את הגוף שלי כמו שהוא, חסכה ממני כל כך הרבה התעסקות מיותרת, סבל, בושה, כאב והרגשה שאני לא מספיק (ברוב הימים זה אפילו מצליח).

זה מה יש, זו אני! מהזוית הכי מחמיאה ומהזוית הכי לא מחמיאה, בוחרת להתמקד באיך שאני מרגישה ולא באיך שאני נראית.