כְּשֶׁפִילִיָה ואהבה עצמית

מילדות הייתי רזה, תמיד עסקתי בספורט, תמיד קיבלתי מחמאות על המראה שלי מהסובבים אותי, אבל אף פעם לא הייתי לגמרי מרוצה. סבלתי ממחלה שלא מעט א.נשים לוקים בה, שמנעה ממני להתחבר לגוף שלי ולאהוב אותו עד הסוף. זו מחלה שגורמת להפרעות בתפיסת המציאות בתחומים נוספים, ולא רק בהקשר של דימוי גוף. לצערי, היא ליוותה אותי ברמה זו או אחרת, במשך הרבה שנים, למחלה הזו קורים "כְּשֶׁפִילִיָה".

—-

כנערה, הייתי חשופה כמו כולם לפרסומות, לשלטי חוצות ומגזיני אופנה ובכולם הופיעו נשים צעירות מאד, רזות מאד, ויפות מאד. הסיכוי להראות כמוהן, היה כמעט אפסי. אחרי איפור, עיצוב שיער, תאורה, צילום מקצועי ופוטושופ, אפילו הן, לא יכלו להראות כמו בתמונת השער של עצמן, אז איך אני אצליח?

הרגשתי שאוכל לאהוב את הגוף שלי באמת, רק כש…

כש… ארד את 2 הקילו האחרונים

כש… הבטן תהיה ממש שטוחה

כש… הידיים יהיו יותר דקות

כש… השיניים יהיו מסודרת

כש… אראה כמו מודל היופי המושלם

כש…

אנשים חושבים שדימוי גוף שלילי הוא נחלתן של נשים שמנות בלבד, אבל זו טעות. נשים רזות רבות מרגישות לא נוח עם הגוף שלהן. חוסר היכולת להיות ולאהוב עד הסוף את מה שיש עכשיו, והציפיה שמשהו בעתיד ישתנה ואז בטח יהיה נפלא, הם תסמינים נפוצים מאד ב"כשפיליה".

אצלי זה התגבר בעיקר אחרי הלידות. לקח לי זמן להבין שאי אפשר להתקדם ולהישאר מאחור באותו הזמן. הגוף שלי ייצר חיים, עבר שלב, המשיך הלאה, אבל הראש שלי עוד חלם על הגוף שהיה לפני.

לפני שנים בחרתי להתקדם ולהשאיר גם את ה"כְּשֶׁפִילִיָה" מאחור, אני קוראת לזה "בחירה של אהבה". אני בוחרת שוב ושוב, בכל יום, לאהוב אותי, עם הרבה חמלה ורוך, ככה כמו שאני. להרגיש יפה, וראויה מעצם היותי, בלי סטנדרטים הזויים, עכשיו ובכל רגע בלי הצורך לחכות לכש…

באתי לחיים האלה כדי לשמוח, לגדול, לחגוג את הגוף שלי, להאיר כמה שאני יכולה על הסביבה שלי ולחיות את החיים במלואם. אני לא רוצה לחכות יותר לכש… אני בוחרת לחבק את היש ולאהוב את העכשיו.

—–

אחרי שהתמונה עלתה, לא ראיתי בה את "הפגמים" שלי, הפעם בחרתי להתרכז בהנאה על הפנים שלי ובחיוך.

לא קל לנצח את התעשיות המדכאות של הפרסום, האופנה, הדיאטות, הניתוחים הפלסטיים והקוסמטיקה, שעושות הרבה כסף מלגרום לנו להרגיש רע עם המראה שלנו.

כשהעלתי את התמונה, הרגשתי לרגע שניצחתי